טוב, בואו נדבר על היום ההוא בתל אביב, כי זה היה אחד מאותם ימים שמתחילים כמו טיול רגיל ומסתיימים כמו סרט קומדיה הזוי עם אמנים משוגעים. אני, הבחור בן 28 שחושב שהוא מכיר את העיר כמו כף ידו, החלטתי לצאת לטיול סולו – סתם ללכת ברחובות, לנשום אוויר ים, אולי לאכול פלאפל או משהו. היה לי יום חופשי, העבודה לא לחצה, אז לקחתי אוטובוס מתל אביב מרכז, ירדתי בשנקין, והתחלתי לשוטט. הרחובות מלאים באנשים – היפסטרים עם קפה ביד, תיירים מצלמים כל פינה, וריח של מאפיות מעורב עם עשן סיגריות. אני הולך, מסתכל על חנויות, חושב לעצמי: "וואלה, תל אביב זה מקום מגניב, אבל תמיד אותו דבר – אנשים רצים, אני רץ איתם." אבל הפעם, החלטתי להאט, לספוג את האווירה, אולי למצוא משהו חדש.
אחרי כמה דקות, אני מגיע לכיכר קטנה ליד אלנבי, ורואה אמן רחוב – בחור מבוגר, בערך 50, עם זקן פרוע, כובע מצחיק, ושולחן קטן מלא בצבעים ועפרונות. הוא מצייר קריקטורות לעוברים ושבים, צוחק עם אנשים, מנסה למשוך לקוחות. אני עוצר, מסתכל על הציורים שלו – משהו בין מצחיק למשוגע, כמו קריקטורות של פוליטיקאים עם ראשים גדולים או תיירים עם מצלמות ענקיות. הוא רואה אותי, קורץ: "בוא, אחי, תן לי לצייר אותך. 50 שקל, ותצא כוכב." אני צוחק, אומר: "לא, תודה, אני לא דוגמן." אבל הוא מתעקש: "אתה נראה כמו סלב, בוא, אני עושה לך חינם אם אתה דומה למי שאני חושב." אני סקרן, יושב על הכיסא הקטן, והוא מתחיל לצייר – עיפרון זז מהר, צבעים נמרחים, והוא מסתכל עליי כל הזמן, צוחק לעצמו.
בזמן שהוא מצייר, אנחנו מדברים – שמו יוסי, הוא אמן רחוב כבר 20 שנה, חי בתל אביב, מצייר כדי להרוויח אבל בעיקר כדי להנות. "העיר הזאת מלאה בסיפורים," הוא אומר, "כל פרצוף זה סיפור." אני מספר לו שאני מהמרכז, עובד במחשבים, חיים משעממים, והוא צוחק: "משעמם? תראה, אתה דומה בדיוק לאילון מאסק! אותו אף, אותו מבט." אני פורץ בצחוק: "מאסק? אני? אני בקושי מנהל את החשבון בנק שלי!" אבל הוא מתעקש, מוסיף רוקטים וטסלות לקריקטורה, הופך אותי למיליארדר משוגע עם חללית על הראש. אנשים עוצרים, מסתכלים, צוחקים, ואני מרגיש כמו כוכב רחוב – מביך אבל כיף. הוא גומר, מראה לי – וואו, זה מצחיק, אני נראה כמו מאסק שנתקע בתל אביב, עם פלאפל ביד במקום רוקט.
אבל זה לא נגמר שם – הוא אומר: "שמע, אחי, אתה נראה נחמד, בוא לסטודיו שלי, אני מראה לך ציורים אמיתיים, לא סתם קריקטורות." אני מהסס – מי הולך עם זר לסטודיו? אבל הוא נראה תמים, השעה מוקדמת, אז אני אומר כן. אנחנו הולכים כמה רחובות, מגיעים לבניין ישן ליד פלורנטין, עולים במדרגות חורקות, והסטודיו שלו – חדר גדול, מלא בציורים מטורפים על הקירות: צבעים זוהרים, דמויות הזויות, כמו חלום סוריאליסטי. יש שם ציורים של תל אביב בלילה, עם אנשים מעופפים, חתולים מדברים, ופוליטיקאים רוקדים. "זה האמנות האמיתית שלי," הוא אומר, "לא מהרחוב." אני מסתכל, מופתע – זה מגניב, לא ציפיתי. הוא מציע לי קפה, אנחנו יושבים, מדברים על אמנות, חיים, תל אביב. "העיר הזאת משגעת אותך," הוא אומר, "אבל זה מה שנותן השראה."
פתאום, הוא קם, אומר: "חכה, אני עושה לך מופע פרטי." אני חושב: "מה? מופע?" והוא מתחיל – לוקח גיטרה ישנה, שר שירים שהוא כתב, על החיים ברחוב, עם מילים מצחיקות ומשוגעות. אחר כך, הוא עושה טריקים עם כדורים, כמו קוסם רחוב, צוחק כל הזמן. זה היה הזוי – אני יושב שם, צוחק, מוחא כפיים, מרגיש כמו באיזה מופע פרטי. הוא גומר, נותן לי ציור קטן חינם – קריקטורה שלי כמאסק – ואומר: "תודה שבאת, עשית לי את היום." אני יוצא משם אחרי שעה, איבדתי זמן אבל זכיתי בחוויה. למדתי: תהיה פתוח להזמנות זרות, כי לפעמים זה מוביל למשהו מגניב. תל אביב, תודה על ההפתעות.
טוב, אז שם אני יושב בסטודיו של יוסי, החדר מלא בציורים הזויים כאילו מישהו שפך צבעים על הקיר וקרא לזה אמנות, ואנחנו שותים קפה שחור חזק כמו בוץ אבל טעים. הוא מספר לי על החיים שלו – נולד בירושלים, עבר לתל אביב כי "העיר הזאת חיה, לא ישנה כמו שם", מצייר ברחוב כדי להרוויח אבל בערבים יוצר דברים אמיתיים. "תראה את זה," הוא אומר, מצביע על ציור גדול של תל אביב עם בניינים מעופפים ודגים שוחים ברחובות. "זה החלום שלי, העיר כפי שהיא צריכה להיות – משוגעת אבל חופשית." אני מסתכל, צוחק: "וואלה, זה מגניב, אבל אני לא מבין אמנות. אני רואה קווים וצבעים." הוא צוחק בקול רם, טופח לי על הכתף: "זה בדיוק! אמנות זה לא להבין, זה להרגיש. אתה מרגיש משהו?" אני חושב רגע, אומר: "כן, מרגיש כאילו העיר אוכלת אותי." הוא מהנהן: "בדיוק, זה הסיפור."
אנחנו מדברים עוד – אני מספר לו על העבודה שלי, יושב כל היום מול מסך, מקודד דברים שלאף אחד לא אכפת, והוא אומר: "אתה כמו רובוט, אחי. תצא, תחיה, תצייר משהו." אני צוחק: "אני מצייר? אני בקושי מצייר מקל." אבל הוא לא מוותר, מושיט לי עיפרון ונייר: "נסה, צייר את עצמך." אני לוקח, מצייר משהו שנראה כמו ילד בגן – ראש עגול, עיניים, חיוך עקום. הוא מסתכל, צוחק: "זה אתה! מאסק עם חיוך ישראלי." אנחנו צוחקים יחד, והשיחה זורמת – על פוליטיקה, הוא אומר שהפוליטיקאים הם קריקטורות בעצמם, על נשים, הוא מספר על האקס שלו שהייתה רקדנית, ועל החיים – "אל תרוץ, תעצור ותסתכל." זה היה רגע כזה, עמוק אבל קליל, כמו שיחה עם חבר ותיק.
פתאום, הוא קם, אומר: "חכה, אני מראה לך משהו מיוחד." הולך לפינה, מוציא תיק ישן, פותח – מלא בציורים קטנים, סקיצות של אנשים מהרחוב. "זה האוסף שלי," הוא אומר, "כל אחד סיפור." אנחנו מסתכלים יחד – ציור של זקנה עם סלים, ילד עם כדור, זוג מתנשק. "אתה רואה? החיים פה." אני מהנהן, מופתע כמה זה נוגע – אני לא אמן, אבל זה גורם לי לחשוב על החיים שלי, איך אני עובר ימים בלי להסתכל. "תקח אחד," הוא אומר, מושיט לי ציור של חתול שמסתכל על הים. "לא, מה פתאום," אני אומר, אבל הוא מתעקש: "מתנה, כי באת." אני לוקח, מודה, מרגיש קצת מוזר – זר נותן לי מתנה?
אבל הטוויסט האמיתי מגיע – הוא אומר: "עכשיו, מופע פרטי בשבילך." אני חושב: "מה? אני לא הזמנתי כרטיס." והוא מתחיל – לוקח גיטרה מהקיר, מתיישב, מנגן שיר שהוא כתב: "תל אביב, עיר של חלומות שבורים, אנשים רצים, אבל לא יודעים לאן." הקול שלו צרוד אבל נחמד, מילים מצחיקות – "פוליטיקאי עם כיסים מלאים, אבל לב ריק." אני צוחק, מוחא כפיים. אחר כך, הוא קם, לוקח כדורים מהתיק, מתחיל ללהטט – שלושה כדורים באוויר, צוחק: "זה החיים – תמיד באוויר, אל תפיל." הוא מוסיף טריקים – כדור נעלם, מופיע מאחורי האוזן שלי. "איך עשית את זה?" אני שואל, והוא קורץ: "סוד מקצועי." זה היה כיף, הזוי – אני יושב בסטודיו של זר, צופה במופע פרטי, צוחק כמו ילד.
אחרי עוד כמה דקות, אני מסתכל בשעון – איבדתי שעה, אבל מה זה שעה? הוא נותן לי את הקריקטורה מהרחוב חינם, אומר: "תבוא שוב, נעשה מופע גדול." אני יוצא, יורד במדרגות, חוזר לרחוב – תל אביב נראית אותו דבר, אבל אני מרגיש שונה. זכיתי ביצירה חינם, בסיפורים, בחבר זמני. למדתי: תהיה פתוח להזמנות זרות, כי לפעמים זה מוביל למשהו מגניב. אם לא הייתי יושב לציור, לא הייתי פוגש את יוסי. תל אביב, את משוגעת.
טוב, אז אחרי המופע הפרטי הקטן הזה בסטודיו, אני קם מהכיסא, עדיין צוחק מהטריק האחרון עם הכדור שנעלם מאחורי האוזן שלי, והלב שלי מלא באנרגיה מוזרה. יוסי עומד שם, זקן פרוע, עיניים נוצצות, מושיט לי יד ואומר: "אחי, תודה שבאת, עשית לי את היום. רוב האנשים עוברים ואומרים 'יפה' וזהו." אני לוחץ לו יד, מרגיש קצת מוזר – מי אני בכלל? סתם בחור מהעבודה שיצא לטיול, והנה אני יושב כאן שעה וחצי עם אמן רחוב משוגע ומקבל מופע פרטי. הוא נותן לי את הקריקטורה מהרחוב, מקופלת יפה, ואומר: "תשים אותה בבית, תזכור שאתה מאסק של תל אביב." אני צוחק: "מאסק? אני בקושי מצליח להטעין את האייפון." הוא מתגלגל מצחוק, מלווה אותי לדלת, ואומר: "תבוא שוב, נעשה מופע גדול יותר, עם קהל."
אני יורד במדרגות החורקות, יוצא לרחוב פלורנטין, והעיר נראית לי פתאום אחרת. השמש כבר נמוכה, אנשים יושבים בבתי קפה, מוזיקה ברקע, ריח של פלאפל וסיגריות. אני הולך לאט, הקריקטורה בתיק, וחושב: "וואלה, איבדתי שעה וחצי, אבל מה זה שעה? בעבודה אני מבזבז אותן על מיילים חסרי טעם." אני מוציא את הציור, מסתכל שוב – אני שם עם ראש גדול, רוקטים, פלאפל, וחיוך מטומטם. זה מצחיק, אבל גם נוגע – יוסי ראה בי משהו, לא סתם פרצוף. אני חושב על כל הציורים בסטודיו, על השירים, על הטריקים – הכל היה כזה גולמי, אמיתי, בלי פילטרים. בעיר הזאת, שכולם רצים וצילומים באינסטגרם, פגשתי מישהו שחי את האמנות 24/7. זה גורם לי להרגיש קצת קטן, אבל גם מגניב – כאילו קיבלתי מתנה סודית.
פתאום, בדרך חזרה לכיכר, אני רואה אותו שוב – יוסי! הוא חזר לשולחן שלו ברחוב, מצייר למישהו אחר, צוחק בקול. אני עובר לידו, הוא מרים ראש, קורץ: "מאסק! תחזור!" אני צוחק, מנופף, והוא ממשיך לצייר כאילו כלום. זה היה רגע כזה, כאילו העיר סגרה מעגל. אני ממשיך הלאה, קונה פלאפל בדרך, יושב על ספסל ליד הים, מסתכל על הגלים. המוח שלי רץ – איך היום התחיל בטיול רגיל, הפך לקריקטורה, ואז לסטודיו, למוזיקה, לטריקים. איבדתי זמן, אבל זכיתי ביצירה חינם, בסיפור, בחבר זמני. אני שולח תמונה של הקריקטורה לחבר: "תראה מה קרה לי היום." הוא עונה: "אתה משוגע, אבל מגניב. תביא אותי בפעם הבאה." אני מחייך, כי כן, אולי.
כשאני מגיע הביתה, כבר חושך, אני תולה את הציור על הקיר ליד השולחן – נראה כמו יצירת מופת זולה אבל שלי. אני מתקלח, זורק את הבגדים, יושב עם בירה, ומסתכל עליו. זה גורם לי לצחוק – אני, הבחור הרגיל, דומה למאסק? יוסי בטח אומר את זה לכל אחד, אבל לי זה עבד. זה היה הזוי, משעשע, מלא יצירתיות. למדתי משהו חשוב: תהיה פתוח להזמנות זרות. אם לא הייתי יושב לציור, לא הייתי פוגש אותו, לא הייתי רואה את הסטודיו, לא הייתי מקבל מופע פרטי. בעיר כמו תל אביב, שכולם עסוקים, לפעמים צריך לעצור, להקשיב, ללכת עם זר. זה לא מסוכן, זה מגניב. אולי בפעם הבאה אביא חבר, או אחזור לבד, נראה.
אבל בואו נהיה כנים – זה לא היה מושלם. הסטודיו היה מבולגן, הקפה היה חזק מדי, והגיטרה הייתה צורמת קצת. אני לא אמן, לא מבין ציורים, אבל זה לא חשוב. החוויה הייתה אמיתית, בלי פוזה. אני חושב על יוסי – הוא בטח יושב עכשיו לבד, מצייר, מחכה ללקוח הבא. אולי הוא עושה את זה כל יום, אבל לי זה היה מיוחד. תל אביב, את מלאה בהפתעות כאלה – אמנים, משוגעים, אנשים שנותנים לך משהו בלי סיבה. אני למדתי: אל תרוץ כל הזמן. תעצור, תשב, תצייר קריקטורה. כי לפעמים, זה מוביל למופע פרטי. ועכשיו, כשאני כותב את זה, אני מסתכל על הקריקטורה וצוחק. מאסק של תל אביב – כן, למה לא? זה אני.
