טוב, בואו נדבר על הערב ההוא בהרצליה, כי זה היה אחד מאותם ערבים שמתחילים כמו רעיון גאוני ומסתיימים כמו קומדיה מביכה עם צחוקים שלא נגמרים. אני, הבחור בן 28 שחושב שהוא יודע לבחור דירות דיסקרטיות כמו מקצוען, ראיתי פרסומת באתר – תמונות של בחורה חמודה, טקסט שמבטיח "דיסקרטי, נוח, בהרצליה". המחיר היה סביר, אז קיבלתי את הכתובת בהודעה – רחוב יוקרתי בשכונה מפונפנת, ליד הים, עם בתים גדולים ומכוניות יקרות. חשבתי לעצמי: "וואלה, הרצליה, שכונה יוקרתית, זה יהיה כמו מלון, נוח ופרטי." לקחתי את האוטו, נסעתי צפונה, הפקקים הרגילים, אבל אני במצב רוח טוב, חושב על מה שמחכה לי. הגעתי לשכונה – אלוהים, זה נראה כמו פרסומת לבתים יקרים, גינות מטופחות, שומרים בכניסה, אנשים רצים בג'וגינג עם אוזניות יקרות. חניתי קצת רחוק, כי לא רוצה שיראו את האוטו הרגיל שלי בין הלמבורגיני, והלכתי לכתובת – בניין נחמד, אבל כשעליתי במדרגות, הדלת נראתה רגילה, לא מפונפנת.
דפקתי, והיא פתחה – בחורה נחמדה, בערך 24, שיער בלונדיני קצר, חיוך גדול, לבושה בגופייה וטייטס, נראית ספורטיבית. "בוא פנימה," היא אומרת, מנשקת אותי על הלחי, כאילו אנחנו מכירים. נכנסתי, והדירה – וואי, זה היה כמו להיכנס לארון בגדים. זעירה, חדר אחד צפוף, עם מיטה שתופסת חצי מהמקום, מטבחון זעיר בפינה, שולחן קטן עם כיסא אחד, וחדר אמבטיה כל כך קטן שצריך להיכנס הצידה. הרצפה עמוסה בדברים – תיקים, נעליים, כמה ספרים, כאילו היא גרה כאן ולא רק עובדת. "סליחה על הבלגן," היא אומרת, צוחקת: "זה זמני, אבל נוח, לא?" אני מסתכל סביב, חושב: "נוח? זה כמו קופסת סרדינים." אבל אני מחייך, יושב על קצה המיטה, כי אין מקום אחר, והיא יושבת לידי, כל כך קרוב שברכיים נוגעות. "רוצה משהו לשתות?" היא שואלת, קמה, הולכת למטבחון – שתי צעדים – ומוציאה בירה קרה. "כן, תודה," אני אומר, לוקח, שותה, מנסה להירגע. השכונה יוקרתית, אבל הדירה – זעירה, צפופה, כאילו מישהו כיווץ אותה במכונה.
אנחנו מתחילים לדבר – היא מספרת שהיא מהצפון, עברה להרצליה כי "פה יש כסף, לקוחות נחמדים", ואני מספר על עצמי, על העבודה בתל אביב, על איך באתי לכאן כדי לשחרר לחץ. "אתה נראה מתוח," היא אומרת, שמה יד על הברך שלי, מתקרבת, מנשקת אותי לאט. השפתיים שלה רכות, טעם של מנטה, ואני מחזיר, ידיים על המותניים, מושך אותה אליי. אבל אז – בום, הצפיפות מכה. אנחנו מתגלגלים על המיטה, אבל היא קטנה, אני כמעט נופל, תופס את השולחן ליד, והוא מתנדנד, כוס מים נופלת, מרטיבה את הרצפה. "אופס," היא צוחקת, אני צוחק: "זה כמו לזיין באוהל." היא מתגלגלת מצחוק: "כן, אבל לפחות דיסקרטי!" אנחנו מנסים להמשיך – היא מורידה לי את החולצה, אני לה את הגופייה, חזה קטן אבל יפה, אני מלטף, מנשק, אבל כל תנועה – בום, מרפק פוגע בקיר, רגל נתקעת בשולחן. "סורי," אני אומר, היא צוחקת: "לא נורא, בוא ננסה עמידה."
קמנו, היא נשענת על הקיר, אני מולה, מנשק אותה חזק, יד למטה, מלטף אותה דרך הטייטס, היא גונחת: "כן, תמשיך." אני מוריד לה את הטייטס, נוגע, רטובה, חמה, היא לוקחת אותי ביד, מלטפת חזק: "בוא, תיכנס." אני שם קונדום, דוחף לאט, אבל – הצפיפות! הקיר קרוב מדי, אני פוגע בראש במדף, ספר נופל, היא צוחקת בקול: "זה כמו סלפסטיק!" אני צוחק, מנסה להמשיך, דוחף חזק, היא גונחת אבל צוחקת באמצע: "אוי, אל תפסיק, אבל זה מצחיק." זה היה מביך – כל תנועה גורמת למשהו ליפול, הרצפה דביקה מהמים, אנחנו מחליקים קצת, אני כמעט נופל עליה. "חכי," אני אומר, מרים אותה, מנסה נגד הקיר, אבל היא לא קלה, אני מתאמץ, צוחק: "זה לא כמו בסרטים." היא צוחקת: "לא, בסרטים יש חדרים גדולים!"
בסוף, אנחנו חוזרים למיטה, מנסים דוגי – היא על ארבע, אני מאחור, אבל המיטה קטנה, ראש שלה פוגע בקיר, "אוי!" היא צועקת, צוחקת: "זה לא עובד." אני צוחק, מנסה לשנות, אבל זה מביך – הזין שלי יורד קצת מהצחוקים, היא רואה, צוחקת: "הוא נבהל מהצפיפות." אני צוחק: "כן, הוא צריך מקום." ויתרנו, התיישבנו על המיטה, עירומים, צוחקים כמו משוגעים. "סורי," היא אומרת, "הדירה זעירה, אבל זולה." אני אומר: "כן, אבל בשכונה יוקרתית, ציפיתי למשהו גדול." אנחנו דיברנו – על דירות גרועות, על לקוחות מצחיקים, על החיים. זה היה נחמד, לא סקס, אבל צחוקים רבים. יצאתי משם מביך, אבל צוחק – למדתי: לבחור גדול יותר, כי צפיפות הורסת הכל. הרצליה, תודה על הלקח.
אז שם אנחנו על המיטה הקטנה, צוחקים כמו משוגעים אחרי שהספר נפל לי על הראש, והיא, הבחורה הבלונדינית עם החיוך הגדול, מנגבת דמעות מצחוק: "אלוהים, זה כמו סרט קומדיה, לא סקס." אני צוחק איתה, מנסה לקום אבל נתקע בשולחן ליד, הרגל שלי דורכת על הנעליים שלה, והיא צורחת: "היי, זה נייק חדשות!" אנחנו מתגלגלים, אבל הפעם לא מסקס – סתם מצחוק, כי הצפיפות הפכה את הכל לבלתי אפשרי. "בוא ננסה שוב," אני אומר, מושך אותה אליי, מנשק אותה חזק, ידיים על החזה שלה, מלטף, מנסה להיכנס לאווירה. היא גונחת קצת, אבל אז – בום, המרפק שלי פוגע במנורה על השידה, היא מתנדנדת, נופלת על הרצפה, נורה מתפוצצת, וחושך פתאום. "וואי, לא!" היא צועקת, קופצת, מנסה להדליק אור מהטלפון, ואני צוחק: "עכשיו זה רומנטי, בחושך." היא צוחקת: "כן, אבל אני לא רואה כלום, איפה אתה?"
אנחנו מדליקים פנס מהטלפון, קמים, מנסים לסדר – היא מרימה את המנורה, אני את הספרים, אבל החדר כל כך צפוף שכל תנועה גורמת לנו להתנגש. "סורי," אני אומר כשאני דורך לה על הרגל, היא צוחקת: "לא נורא, אבל בוא נישאר עומדים, אולי ככה." אנחנו עומדים, היא נשענת על הקיר, אני מולה, מנשק אותה שוב, יד למטה, מוריד לה את הטייטס לאט, נוגע בה – חמה, רטובה, היא לוחשת: "כן, תמשיך." אני מלטף אותה, אצבעות משחקות, היא גונחת: "אוי, טוב." היא פותחת לי את המכנסיים, לוקחת אותי ביד, מלטפת חזק, מקשה אותי: "בוא, אני רוצה אותך." אני שם קונדום, מרים לה רגל אחת, מנסה להיכנס – אבל הצפיפות! הקיר קרוב, הרגל שלה פוגעת בשולחן, כוס הבירה נופלת, בירה זולגת על הרצפה, אנחנו מחליקים קצת, אני תופס אותה שלא תיפול, והיא צוחקת בקול: "זה לא סקס, זה אקרובטיקה!"
אני צוחק איתה, מנסה להחזיק אותה, אבל זה מביך – אנחנו כמו שני דגים באקווריום קטן, כל תנועה גורמת לכאוס. "חכי," אני אומר, "בואי נשב על הרצפה." אנחנו יורדים, יושבים על השטיח הדק, היא עליי, מנסה לרכב – אבל הרצפה קשה, הברכיים כואבות, ופתאום – דפיקה על הדלת! "מי זה?" היא לוחשת, קופצת, אני קופץ איתה, מתחבאים מאחורי המיטה. "ששש," היא אומרת, "אולי שכן." אבל זה היה רוח או משהו, כי שקט. אנחנו צוחקים שוב: "אלוהים, זה כמו סרט אימה עכשיו." ויתרנו על הסקס – פשוט ישבנו שם, עירומים על הרצפה, צוחקים, מדברים. "תגיד," היא שואלת, "זה קרה לך פעם?" אני מספר על דירה אחרת שבה הרצפה חרקה כמו משהו מהמאה הקודמת, והיא מספרת על לקוח שנפל מהמיטה ונקע רגל. "פעם," היא אומרת, "הייתה דירה גדולה, אבל עם עכברים – הלקוח צרח כמו ילדה." אנחנו מתגלגלים מצחוק, שוכחים את המבוכה.
השיחה זורמת – היא מספרת על עצמה, גרה בהרצליה כי "השכונה יוקרתית, לקוחות עשירים, אבל הדירה זולה כי קטנה כמו קופסה." אני צוחק: "כן, ציפיתי לארמון, קיבלתי ארון." היא מודה: "זה זמני, אני חוסכת לדירה גדולה יותר, אבל פה דיסקרטי, אין שכנים רואים." אני מספר על החיים שלי, על עבודה משעממת, על איך באתי לכאן כדי לשחרר, אבל קיבלתי שיעור בצחוק. "את יודעת," אני אומר, "זה היה מביך, אבל כיף." היא מהנהנת: "כן, רוב הפעמים זה רציני, אבל לפעמים צחוקים עושים את זה טוב יותר." אנחנו שותים עוד בירה, יושבים צמודים כי אין מקום, אבל זה לא מפריע – ההפך, זה גורם לנו לצחוק עוד. "תראה," היא אומרת, מצביעה על החדר: "זה כמו טטריס, צריך להתאים את עצמך." אני צוחק: "כן, אבל אני חתיכה גדולה מדי."
בסוף, אחרי שעה של צחוקים ודיבורים, אני קם, מתלבש, נותן לה את הכסף – "על הצחוקים, לא על הסקס," אני אומר, והיא צוחקת: "כן, זה היה שווה." יצאתי משם, יורד במדרגות, חוזר לרחוב היוקרתי – מכוניות יקרות, אנשים לבושים יפה, ואני צוחק לעצמי על הדירה הצפופה. זה הוביל לצחוקים רבים, לא סקס, אבל היי, זה היה כיף. למדתי: לבחור גדול יותר, כי צפיפות הורסת את האווירה, אבל לפעמים צוחקים עושים את זה בלתי נשכח. הרצליה, תודה על הלקח המצחיק.
אז שם אנחנו יושבים על הרצפה, עירומים כמו ילודים, צוחקים עד דמעות, והחדר נראה כמו שדה קרב – מנורה שבורה, כוס בירה הפוכה, ספרים מפוזרים, והרצפה דביקה כמו דבש. היא, הבלונדינית עם השיער הקצר והגוף הספורטיבי, מנגבת את הפנים, אומרת: "אלוהים, זה היה הניסיון הכי גרוע אי פעם, אבל הכי מצחיק." אני צוחק איתה, מנסה לקום אבל נתקע שוב בשולחן, הרגל שלי מחליקה על הבירה, ואני נופל חזרה על התחת: "וואי, זה כמו מלכודת עכברים כאן, לא דירה." היא מתגלגלת מצחוק, מושיטה יד לעזור לי, אבל במקום זה היא מושכת אותי אליה, ואנחנו שוב מתנגשים – ראש בראש, "אוי!" שנינו צועקים יחד, צוחקים עוד יותר. "תגידי," אני שואל, "איך את גרה כאן? זה כמו תא כלא, אבל יוקרתי." היא מנידה ראש: "לא גרה, רק עובדת. השכונה יוקרתית, שכר דירה גבוה, אז לקחתי את הזבל הזה כי זול יחסית. אבל תראה, דיסקרטי – אין שכנים רואים, חניה קלה, והלקוחות חושבים שזה ארמון כי השכונה עם וילות."
אנחנו קמים סוף סוף, מתיישבים על המיטה – צמודים כמו סרדינים, כי אין מקום – ושותים את מה שנשאר מהבירה, מדברים כמו חברים ותיקים. היא מספרת על עצמה – קוראים לה דנה, בת 24, עברה מהפריפריה להרצליה כי "פה יש כסף, גברים עם מכוניות יקרות, אבל רובם לחוצים כמו עכברים במבוך." אני צוחק: "כמוני עכשיו, במבוך הזה." היא מהנהנת: "כן, אבל אתה נחמד, לא צועק או משהו. פעם היה לי לקוח שכעס על הצפיפות, צעק 'זה לא מה שהבטחת!', הלך בלי לשלם." אני שואל: "ואת? לא כועסת?" היא צוחקת: "לא, אני רגילה. זה העבודה – לפעמים טוב, לפעמים כמו קומדיה. אבל היי, לפחות צחקנו, לא?" אני מסכים, מספר לה על דירות אחרות – אחת שהייתה גדולה אבל מלוכלכת כמו זבל, עם ריח של סיגריות ישנות, ואחת שהייתה נוחה אבל עם שכנים שדפקו על הדלת באמצע. "פעם," אני אומר, "הייתה דירה בתל אביב, גדולה, אבל החשמל נפל באמצע, חושך מוחלט, חיפשנו נרות כמו משוגעים."
השיחה זורמת, אנחנו שוכחים שאנחנו עירומים, סתם מדברים על החיים – היא מספרת על חלום להיות מאמנת כושר, "אני אוהבת ספורט, אבל עכשיו עושה את זה כדי לחסוך." אני מספר על העבודה שלי, יושב כל היום מול מחשב, "מרוויח טוב אבל מת משעמום." "למה לא משנה?" היא שואלת, ואני חושב: "כן, אולי." זה היה רגע כזה, לא ציפיתי – באתי לסקס, קיבלתי צחוקים ודיבורים עמוקים קצת. "תגידי," אני שואל, "זה קורה הרבה, שזה נגמר בצחוקים במקום סקס?" היא צוחקת: "לא הרבה, אבל כשכן – זה זכרון טוב. רובם באים, עושים, הולכים, כמו רובוטים. אתה לפחות מצחיק." אני מרגיש טוב, למרות המבוכה – כי בסוף, זה היה כיף, לא כישלון.
אחרי עוד כמה דקות צחוקים – היא מספרת על לקוח שניסה תנוחה יוגה ונתקע, אני מספר על פעם ששכחתי קונדום בבית – אני קם, מתלבש, כי השעה מתקדמת. "תודה," אני אומר, נותן לה את הכסף, "על הצחוקים, זה היה שווה." היא צוחקת: "כן, תבוא שוב, אולי אשדרג לדירה גדולה יותר." אני יוצא, יורד במדרגות, חוזר לרחוב היוקרתי – מכוניות פורשה חונות, אנשים יוצאים לריצה ערב, ואני הולך לאוטו, צוחק לעצמי. השכונה יוקרתית, אבל הדירה – זעירה, צפופה, הפכה את הערב למביך אבל מצחיק. זה הוביל לצחוקים רבים, לא סקס, אבל היי, לפעמים צחוק עדיף. יצאתי משם לא מרוקן, אלא מלא – מלא צחוקים, סיפורים, תחושה נחמדה. למדתי: לבחור גדול יותר, כי צפיפות הורסת הכל, אבל גם – לצחוק על מבוכות, כי זה הופך אותן לזכרונות טובים. הרצליה, תודה על הלקח המצחיק.
אבל בואו נהיה כנים – זה היה מביך ברמות. ניסינו סקס, אבל כל פעם משהו הפריע – קיר, שולחן, רצפה דביקה. בסוף ויתרנו, דיברנו, וזה היה טוב יותר. היא הייתה נחמדה, לא כעסה, צחקה איתי, גרמה לי להרגיש בנוח למרות הכל. זה גרם לי לחשוב – אולי לא תמיד צריך סקס כדי ליהנות, לפעמים שיחה טובה עם מישהי עירומה מספיקה. צחקתי כל הדרך הביתה, סיפרתי לחבר: "אחי, הדירה הייתה כמו ארון, נפלתי על הראש!" הוא צחק: "אתה תמיד נופל להרפתקאות מביכות." כן, אבל זה מה שהופך את החיים למעניינים. בפעם הבאה, אבדוק תמונות טוב, אשאל על הגודל – כי צפוף זה לא סקסי, זה קומי. הרצליה, שכונה יוקרתית, דירה זעירה – אירוניה מצחיקה. תודה על הצחוקים.
