טוב, בואו נדבר על ההרפתקה הזאת בלוד, כי זה היה אחד מאותם ימים שמתחילים כמו רעיון גאוני ומסתיימים כמו סרט אימה זול. אני, הבחור בן 29 שחושב שהוא יודע הכל על דירות דיסקרטיות, ראיתי פרסומת באתר – תמונה של בחורה חמודה, טקסט שמבטיח "דיסקרטי, נקי, חם". המחיר היה זול, אז אמרתי לעצמי: "למה לא? לוד לא רחוקה מתל אביב, נסיעה קצרה, אשחרר קצת לחץ." קיבלתי את הכתובת בהודעה – רחוב ישן, שכונה פריפריאלית, אבל היי, אני לא בררן. לקחתי את האוטו, נסעתי בערב, השמש שוקעת, ואני חושב על מה שמחכה לי. אבל כשאני מגיע לשכונה, וואלה, זה נראה כמו סצנה מסרט זומבים. רחובות חשוכים, פנסי רחוב שבורים, כלבים משוטטים ברחוב נובחים על כל תנועה, ובניינים ישנים עם כתמי רטיבות על הקירות. אני חונה רחוק קצת, כי לא רוצה שהאוטו יישאר שם לבד, והולך ברגל. ריח של זבל באוויר, כמה בחורים יושבים על מדרגות ומסתכלים עליי כמו על תייר אבוד. אני חושב: "בראבו, גאון, בחרת מקום מנצח."
מגיע לכתובת – בניין ישן, דלת כניסה חורקת, ללא מעלית, עולה במדרגות חשוכות עם נורה אחת מהבהבת כמו בסרטי אימה. דופק על הדלת, והיא נפתחת – הבחורה, נראית בסדר, לא כמו בתמונה אבל לא רע, חיוך מאולץ, אומרת "בוא פנימה." נכנס, והדירה – אלוהים, זה היה כמו להיכנס למערה. קטנה, חדר אחד עם מטבחון זעיר, ללא חלונות אמיתיים, רק וילון כבד שמסתיר משהו כמו חצר אחורית. אור מלאכותי חלש, נורה צהובה שגורמת להכל להיראות חולה. רהיטים שבורים – ספה עם קפיצים בולטים, שולחן עם רגל עקומה, מיטה עם מזרון דק כמו נייר. ריח של עובש באוויר, כאילו לא אווררו שם חודשים, מעורב עם ריח של בושם זול שמנסה להסתיר. אני מסתכל סביב, חושב: "מה לעזאזל? זה לא מה שהבטיחו." היא רואה את הפרצוף שלי, צוחקת קצת: "סליחה, זה זמני, אבל אני אעשה לך טוב." אני מנסה להירגע, יושב על הספה, אבל היא חורקת, ואני מרגיש משהו דוקר לי בתחת.
אנחנו מתחילים לדבר קצת – היא אומרת שהיא מרוסיה, כאן כמה שנים, עובדת ככה כדי לשלוח כסף הביתה. אני מספר משהו על עצמי, אבל המוח שלי לא שם – אני שומע רעשים מבחוץ, כלבים נובחים, מישהו צועק ברחוב, מכונית עם מוזיקה חזקה עוברת. הדירה כל כך דקה קירות, כאילו אנחנו באמצע הרחוב. היא מתחילה להתפשט, מנסה להציל את האווירה – גוף נחמד, אבל האור החשוך גורם לה להיראות כמו צל. אני קם, מנסה להתקרב, אבל הרצפה דביקה, ואני מדמיין מה עבר שם קודם. "בוא, נעשה מקלחת," היא אומרת, מושיטה יד. נכנסים לחדר אמבטיה זעיר, אריחים סדוקים, מים חומים קצת זורמים, סבון זול. אנחנו מתקלחים, אבל זה לא עוזר – הריח נשאר, והמים קרים פתאום. היא צוחקת: "סורי, הבוילר ישן." אני מנסה לצחוק איתה, אבל זה מאולץ.
יוצאים, ניגשים למיטה – היא שוכבת, פושקת רגליים, מנסה להיות סקסית, אבל אני לא מצליח להתרכז. רעש של שכנים רבים מעל, ילד בוכה איפשהו, וכלב נובח בלי הפסקה. אני מתחיל, מנשק אותה, אבל זה מרגיש כמו חובה. היא מלטפת אותי, מנסה להקשות אותי, אומרת: "תירגע, זה בסדר." אבל זה לא – הדירה הזאת הרסה הכל. החושך, הריח, הרעשים – זה כמו לנסות לזיין בבית קברות. אני מנסה להמשיך, דוחף קצת, אבל זה לא עולה. היא רואה, קמה, אומרת: "רוצה עיסוי?" אני מהנהן, שוכב על הבטן, היא מורחת קרם זול, מעסה, אבל הידיים שלה קרות, והמיטה חורקת. אני חושב על לצאת, אבל מרגיש רע – שילמתי מראש, היא מנסה.
פתאום, רעש חזק מבחוץ – מישהו דופק על דלת שכנה, צועק משהו בערבית. אני קופץ, היא צוחקת: "זה רגיל פה, אל תדאג." אבל אני דואג – השכונה הזאת מפחידה, חשוכה, עם כלבים משוטטים שיכולים לנשוך אותך ביציאה. אני קם, אומר: "סליחה, אני לא יכול." היא מסתכלת עליי, מנידה ראש: "בסדר, קורה." אני מתלבש מהר, נותן לה טיפ קטן כי ריחמתי, ויוצא. בחוץ, חשוך לגמרי, רץ לאוטו, מסתכל אחורה כל הזמן. נוסע משם, חוזר לתל אביב, חושב: "מה לעזאזל עשיתי?" זה הרס את האווירה לגמרי, אבל היי, למדתי – להימנע משכונות כאלה, גם אם זול. בפעם הבאה, אשלם יותר למקום נורמלי.
טוב, אז שם אני יושב על הספה החורקת הזאת, מנסה להתעלם מהריח של עובש שממלא את החדר כמו ענן, והיא, הרוסייה הזאת עם השיער הבלונדיני המזויף והחיוך שמנסה להיות סקסי אבל נראה כמו "אני עייפה מהחיים", מתחילה להתפשט. היא מורידה את החולצה, חושפת חזה גדול אבל נפול קצת, כאילו ראה יותר מדי ימים, ואומרת: "בוא, תירגע, אני אעשה לך טוב." אני מנסה להיכנס לאווירה, מושך אותה אליי, מנשק אותה – השפתיים שלה טעימות כמו סיגריות וקפה זול, אבל אני סוגר עיניים ומדמיין משהו אחר. ידיים שלי על הגוף שלה, היא גונחת קצת, אבל זה נשמע מזויף, כאילו היא שיחקה את זה אלף פעמים. אני מלטף אותה, יורד למטה, אבל הרצפה דביקה תחת הרגליים, ואני חושב: "אלוהים, מה אני עושה פה? זה כמו לזיין במחסן ישן."
היא מושכת אותי למיטה, שוכבת, פושקת רגליים, מנסה להיות פרועה – "תדפוק אותי חזק," היא אומרת בעברית עם מבטא כבד, אבל זה לא עובד. אני מתחיל, דוחף, אבל הזין שלי חצי-רך, כי כל הרעשים מבחוץ – כלב נובח כמו משוגע, מישהו צועק "יא בן זונה!" מהרחוב, ורעש של טלוויזיה משכנה מעל, כמו מלחמה. הדירה דקה כמו נייר, כאילו הקירות עשויים מקרטון. היא רואה שאני לא מתרכז, קמה, אומרת: "חכה, אני אעשה לך משהו מיוחד." היא יורדת על הברכיים, לוקחת אותי לפה, מוצצת, אבל זה לא חם, לא להט – הידיים שלה קרות, והיא מסתכלת למעלה כאילו היא עושה שיעורי בית. אני אוחז בשיער שלה, מנסה להתמסר, אבל פתאום רעש חזק – דלת נטרקת למטה, מישהו צועק בערבית, וכלב נובח עוד יותר. אני קופץ, היא צוחקת: "זה השכנים, הם תמיד ככה." אבל זה לא מצחיק, זה מפחיד – אני מדמיין איזה עבריין נכנס פה, או גנב, והאוטו שלי שם בחוץ לבד.
אני קם, אומר: "סליחה, זה לא עובד." היא מסתכלת עליי, עיניים עייפות, אומרת: "תנסה עוד, אני אעסה אותך." אני מהנהן, כי אני מרגיש רע – שילמתי 400 שקל, היא מנסה, זה לא אשמתה שהדירה הזאת כמו בית רדוף. אני שוכב על הבטן, היא מורחת קרם זול שמריח כמו שמן מנוע, מעסה את הגב, אבל הידיים שלה חלשות, והמיטה חורקת בכל תנועה. "אתה מתוח," היא אומרת, "מה קרה?" אני מספר בקצרה על היום, אבל בעיקר חושב על היציאה – איך אני אצא מכאן בלי להיראות כמו אידיוט. היא הופכת אותי, מלטפת את הזין, מנסה להקשות, אבל זה כמו לנסות להדליק אש בגשם. הרעשים ממשיכים – מכונית עם בס חזק עוברת, ילדים צורחים ברחוב, וריח העובש הופך חזק יותר כשאנחנו זזים.
אני חושב לעצמי: "זהו, אני יוצא." אבל היא מנסה להציל – קמה, מדליקה מוזיקה מהטלפון, איזה שיר רוסי ישן, מנסה לרקוד קצת, עירומה, אבל זה נראה עצוב, לא סקסי. "תראה, אני יכולה לעשות תנוחה מיוחדת," היא אומרת, אבל אני כבר לבוש חלקית. "לא, תודה, אני הולך." היא נראית קצת מאוכזבת, אבל לא מופתעת – "קורה, תבוא פעם אחרת." אני נותן לה טיפ של 50 שקל, כי אני מרגיש אשם, והיא מחייכת: "אתה נחמד." אני יוצא מהדירה, הדלת נסגרת מאחוריי, ואני רץ במדרגות החשוכות, הלב דופק. בחוץ, חשוך לגמרי, כלבים נובחים סביב, אני מסתכל אחורה, רואה צללים, וממהר לאוטו. פותח, נכנס, נועל דלתות, נוסע משם כמו משוגע.
בדרך חזרה לתל אביב, אני נושם עמוק, חושב על כל זה. הדירה הזאת הרסה הכל – החושך, הריח, הרעשים, השכונה כמו גטו. הבחורה ניסתה, אבל מה היא יכולה לעשות? זה כמו לנסות להיות רומנטי בבית חולים. אני צוחק לעצמי, כי זה מצחיק באופן מעוות – יצאתי להרפתקה זולה, וקיבלתי סרט אימה. למדתי משהו: אל תלך על זול מדי, במיוחד בשכונות כאלה. לוד, עם כל הכבוד, זה לא המקום. בפעם הבאה, אשלם יותר, אבדוק תמונות טוב יותר, אולי אפילו אשאל על השכונה. אבל היי, לפחות יש לי סיפור – הדירה החשוכה והמפחידה שהרסה לי את הערב. שווה את הלקח, אבל לא את הכסף.
טוב, אז אחרי שיצאתי מהדירה ההיא, רץ במדרגות החשוכות כמו משוגע, אני מגיע לרחוב – חושך מצרים, כלבים נובחים מכל פינה, ואני מסתכל ימינה שמאלה כאילו מישהו רודף אחריי. אני הולך מהר לאוטו, פותח את הדלת, נכנס, נועל הכל, ומדליק את המנוע. הנשימה שלי כבדה, כאילו רצתי מרתון, ואני נוסע משם לאט בהתחלה, כי הפנסים שבורים והרחובות צרים כמו סמטאות. במראה אחורית אני רואה את הבניין נעלם, ואני חושב: "וואלה, זה היה קרוב. מה אם מישהו היה פורץ פנימה? או אם הכלבים היו תוקפים?" זה לא סתם פרנויה – השכונה הזאת בלוד נראית כמו מקום ששודדים הולכים לשחק כדורגל. אני מדליק רדיו, מנסה להירגע עם איזה שיר של עומר אדם, אבל המוח רץ – איך נפלתי למלכודת כזאת? פרסומת זולה, מחיר נמוך, וחשבתי שזה עסקה. היי, אני לא טירון, אבל הפעם טעיתי בגדול.
בדרך חזרה לתל אביב, הכביש ריק יחסית, רק משאיות עוברות מדי פעם, ואני חושב על כל הסיפור מההתחלה. ראיתי את הפרסומת באתר, תמונה מטושטשת של בחורה, טקסט שמבטיח "דיסקרטי ונעים", קיבלתי כתובת בהודעה – "רחוב X בלוד, דירה Y". חשבתי: "לוד? קרוב, זול, למה לא?" אבל כשהגעתי, השכונה הייתה ישנה, חשוכה, עם כלבים משוטטים כמו זאבים רעבים. הבניין – חורבה, מדרגות עם נורה מהבהבת, דלת חורקת. בפנים, הדירה קטנה כמו ארון, ללא אור טבעי, וילונות כבדים שמסתירים חלון שבור. רהיטים שבורים – ספה עם קפיצים, שולחן עקום, מיטה דקה. ריח עובש חזק, כמו אחרי גשם שלא יבש, מעורב עם בושם זול. הבחורה ניסתה – התפשטה, נישקה, עיסתה – אבל הרעשים מבחוץ הרסו הכל. כלבים, צעקות, טלוויזיות – כאילו אנחנו באמצע שוק. ויתרתי, יצאתי, והיא אמרה "קורה".
אני צוחק לעצמי באוטו, כי זה מצחיק באופן מעוות – יצאתי לשחרור, וקיבלתי שיעור באימה. הבחורה, מסכנה, ניסתה להציל את המצב – "תירגע, זה בסדר", אבל איך תירגע כשהכל סביבך צורח? הריח הזה נדבק לי לבגדים, אני פותח חלון, נושם אוויר נקי, אבל זה לא עוזר. אני חושב על פעמים אחרות – דירות נורמליות בתל אביב, נקיות, עם אור, שקט. שם זה עובד, האווירה חמה, הכל זורם. אבל פה? זה היה כמו לנסות לאכול סטייק במזבלה. למדתי: אל תלך על זול מדי, במיוחד בשכונות פריפריאליות. לוד, עם כל הכבוד, זה לא המקום לדברים כאלה. תבחר שכונות טובות, גם אם יקר יותר – שווה את השקט הנפשי.
פתאום, בפקק קטן ליד רמלה, אני פותח את הטלפון, מחפש ביקורות על הדירה הזאת – כן, אני מטומטם, אבל סקרן. מוצא כמה תגובות באתר: "מקום זוועה", "ריח רע", "שכונה מפחידה". למה לא בדקתי קודם? כי הייתי חרמן וחסכני. אני צוחק, שולח הודעה לחבר: "אחי, אל תלך ללוד, סיפור ארוך." הוא עונה: "מה קרה? תספר." אני לא מספר, כי זה מביך – "נתקעתי במקום חרא". אבל בפנים, אני יודע שזה לקח. בפעם הבאה, אשאל על השכונה, אבקש תמונות אמיתיות, אולי אפילו אבדוק בגוגל מפות. כי חושך ומפחיד זה לא סקסי, זה דוחה.
כשאני מגיע הביתה, הדירה שלי נראית כמו ארמון – נקייה, מוארת, שקטה. אני מתקלח, זורק את הבגדים לכביסה, יושב על הספה עם בירה. חושב על הבחורה – היא בטח יושבת שם עכשיו, מחכה ללקוח הבא, מנסה להתמודד עם החרא הזה. ריחמתי עליה, אבל זה החיים – כל אחד בוחר. אני? אני בוחר טוב יותר. זה הרס לי את הערב, אבל היי, זה סיפור – הדירה החשוכה והמפחידה בלוד שהרסה את האווירה לגמרי. אם אתם קוראים, תלמדו ממני: זול זה יקר, שכונות כאלה – לא. תשלמו יותר, תיהנו יותר. ועכשיו, אני הולך לישון, מקווה לשכוח את הריח. מחר יום חדש, אולי הרפתקה טובה יותר.
אבל בואו נוסיף קצת אירוניה – אני, ההרפתקן, יצאתי ל"דיסקרטי" וקיבלתי "מפחיד". הכלבים האלה, הם בטח צחקו עליי. והנורה המהבהבת? כמו אזהרה מסרט. זה היה יכול להיות מצחיק אם זה לא היה עצוב. למדתי להימנע משכונות כאלה, גם אם זול – כי מה שווה כסף אם אתה יוצא עם טראומה? בפעם הבאה, תל אביב או רמת גן, מקומות נורמליים. לוד? תודה, אבל לא.
