טוב, בואו נדבר על הטיול ההוא לטבריה, כי זה היה אחד מאותם ימים שמתחילים כמו חופשה מגניבה ומסתיימים כמו קומדיה של טעויות עם סוף טוב. אני, הבחור בן 28 שחושב שהוא מלך הכבישים עם האוטו הישן שלו, החלטתי לצאת צפונה – טבריה, כנרת, אווירה של ים, הרים, אולי אפילו איזה דגים טריים. היה לי יום חופשי, העבודה לא לחצה, אז זרקתי כמה בגדים לתיק, מילאתי דלק, ויצאתי מתל אביב מוקדם בבוקר. הדרך הייתה נחמדה, מוזיקה חזקה ברדיו, שירים של סטטיק ובן אל, אני שר לעצמי כמו משוגע, מרגיש חופשי. אבל כבר בכניסה לטבריה, הבטן התחילה לקרקר – רעב כמו זאב, אז עצרתי ליד דוכן פלאפל קטן ליד השוק, אחד מאלה עם ריח שממלא את הרחוב ומגרה אותך מרחוק. המוכר, בחור מבוגר עם זקן אפור, כיפה קטנה, עומד שם ומטגן כדורים, צועק "פלאפל חם, הכי טוב בעיר!"
אני מתקרב, מזמין מנה גדולה – פיתה, חומוס, טחינה, סלטים, צ'יפס בפנים, הכל. "כמה?" אני שואל, הוא אומר "30 שקל." אני מושיט 50, הוא נותן לי עודף – 10 שקל. רגע, 50 מינוס 30 זה 20, נכון? אני סופר בראש, מסתכל עליו: "אחי, זה 10, צריך 20." הוא מסתכל עליי כמו על טיפש, אומר: "לא, 40 שקל." אני מתעצבן: "מה 40? אמרת 30!" הוא מניד ראש: "טעות, עם צ'יפס 40." אני רואה שהוא משקר, אבל אני רעב, לא רוצה ויכוח, לוקח את הפלאפל, מקלל בשקט "יא מניאק," והולך לאכול על ספסל ליד. הפלאפל היה טעים, חם, פריך, אבל הטעם מר בגלל ההונאה הקטנה הזאת. אני חושב לעצמי: "בראבו, גאון, נדפקת על 10 שקל, אבל היי, זה טבריה, כולם מנסים להרוויח."
אחרי האוכל, אני ממשיך לטייל – יורד לכנרת, מסתובב על הטיילת, רואה דייגים, תיירים מצלמים, מרגיש נחמד. אבל אז, כשאני חוזר לאוטו, מנסה להתניע – כלום. המנוע משתעל כמו סבא מעשן, לא נדלק. אני יוצא, פותח מכסה מנוע, מסתכל – מה אני מבין? כלום, סתם צינורות ומנוע מלוכלך. אני מנסה שוב, כלום. עכשיו אני תקוע, השמש חמה, זיעה נוזלת, ואני חושב: "יפה, יום חופשי הפך לסיוט." אני מתקשר לחבר שמבין באוטוים, אבל הוא לא עונה, אז אני מחפש גרר, אבל זה יעלה הון. פתאום, מרחוק, אני רואה את המוכר הפלאפל – הוא סוגר את הדוכן, הולך לכיוון שלי. אני מסתכל הצידה, לא רוצה לראות אותו, אבל הוא מתקרב: "מה קרה, אחי? האוטו לא נדלק?" אני מסתכל עליו, כועס אבל זקוק לעזרה: "כן, מנוע מת."
הוא צוחק: "אה, זה קורה פה, החום הורג את הסוללה. חכה, אני מביא כלים." הוא הולך לדוכן, חוזר עם כבלים וסוללה ניידת, מתחבר לאוטו שלו שחונה ליד, מניע – בום, האוטו שלי נדלק. אני מופתע: "תודה, אחי, חסכת לי." הוא מניד ראש: "בכיף, פה בטבריה עוזרים אחד לשני." אני חושב על ה-10 שקל, אבל שותק, מודה שוב, נוסע משם. אבל זה לא נגמר – אחרי כמה דקות, האוטו שוב מת, הפעם באמצע כביש. אני מקלל, יוצא, דוחף אותו לצד, ופתאום שומע קרן – המוכר שוב, נוסע מאחוריי, עוצר: "מה, שוב?" אני צוחק: "כן, חרא אוטו." הוא יוצא, בודק, אומר: "זה האלטרנטור, צריך מוסך." הוא מתקשר לחבר שלו במוסך קרוב, גורר אותי לשם בעצמו עם חבל, חוסך לי גרר יקר.
במוסך, מתקנים מהר – אלטרנטור שבור, 500 שקל, אבל ניצלתי. המוכר מחכה איתי, מציע לי פלאפל נוסף חינם: "קח, על חשבוני." אני לוקח, אוכלים יחד על ספסל ליד המוסך, צוחקים. "שמע," אני אומר, "קודם נתת לי עודף פחות." הוא צוחק: "כן, טעות, סליחה, אבל עכשיו החזרתי, נכון?" אני צוחק: "כן, חסכת לי יותר מ-10." אנחנו מדברים – שמו אברהם, חי בטבריה כל החיים, מוכר פלאפל כדי להאכיל משפחה, "פה הכל קשה, אבל עוזרים." זה היה רגע כזה, מצחיק – איבדתי 10 שקל, אבל זכיתי בעזרה גדולה. למדתי: לסלוח על טעויות קטנות, כי העולם מסתובב. טבריה, תודה על ההונאה וההצלה.
טוב, אז שם אני תקוע עם האוטו בכניסה לטבריה, השמש שורפת לי את הראש, זיעה נוזלת כמו נהר, ואני מנסה להתניע שוב ושוב, אבל המנוע רק משתעל כמו חולה שפעת. אני יוצא, פותח את מכסה המנוע, מסתכל פנימה כאילו אני מבין משהו – צינורות, חוטים, לכלוך, הכל נראה אותו דבר. "יא אללה," אני מקלל, "למה דווקא עכשיו?" אני מתקשר לחבר שמבין באוטוים, אבל הוא לא עונה – בטח ישן או משהו. אני מחפש בגוגל "גרר בטבריה", מוצא מספרים, אבל כשאני מתקשר, הם אומרים "מאה שקל לבוא, ועוד על התיקון." אני חושב: "בראבו, יום חופשי הפך להוצאה גדולה." אני מנסה לדחוף את האוטו לצד, אבל הוא כבד כמו פיל, ואני לבד, אין אף אחד מסביב, רק כמה תיירים עוברים וצוחקים עליי מרחוק.
פתאום, אני שומע קול מוכר – "היי, אחי, צריך עזרה?" אני מסתכל, וזה הוא – מוכר הפלאפל, עם הזקן האפור והכיפה, ניגש עם חיוך. אני חושב לעצמי: "המניאק שגנב לי 10 שקל, עכשיו בא לעזור? בטח רוצה עוד כסף." אבל אני זקוק לעזרה, אז אני אומר: "כן, האוטו לא נדלק." הוא מתקרב, מסתכל במנוע, אומר: "אה, זה הסוללה, החום כאן הורג אותן. חכה, אני מביא כבלים." הוא רץ לדוכן שלו, חוזר עם כבלים אדומים ושחורים, וסוללה ניידת מהאוטו שלו – ג'יפ ישן חונה ליד. "תניע," הוא אומר, מחבר את הכבלים, והאוטו שלי נדלק בבום. "וואלה, תודה," אני אומר, מופתע, "חסכת לי גרר." הוא צוחק: "בכיף, פה בטבריה כולם עוזרים, אנחנו כמו משפחה גדולה." אני חושב על ה-10 שקל, אבל שותק – אולי זה לא שווה להרוס את הרגע.
אני נוסע משם, מודה שוב, חושב: "טוב, לפחות זה נגמר." אבל אחרי כמה דקות, בכביש ליד הכנרת, האוטו מתחיל להשתעל שוב, מאט, ונעצר באמצע. "לא יאמן," אני צועק, דוחף אותו לצד, יוצא, בעיטה בגלגל. עכשיו אני באמת תקוע, אין מוסך קרוב, השמש יורדת, ותיירים עוברים במכוניות ומסתכלים עליי כמו על אידיוט. אני מנסה להתקשר לגרר, אבל הסוללה בטלפון נמוכה, והאות חלש. פתאום, קרן מאחור – אני מסתכל, וזה שוב הוא, מוכר הפלאפל, נוסע בג'יפ שלו, עוצר לידי: "מה, שוב? חחח, האוטו שלך גרוע." אני צוחק בעל כורחי: "כן, חרא אוטו, מה לעשות." הוא יוצא, מסתכל במנוע שוב, אומר: "זה לא סוללה, זה האלטרנטור, הוא לא מטעין. צריך מוסך." אני שואל: "יש קרוב?" הוא מהנהן: "כן, חבר שלי, חמש דקות מכאן. אני גורר אותך."
הוא מוציא חבל מהג'יפ, קושר לאוטו שלי, ואנחנו נוסעים לאט למוסך קטן ליד השוק. בדרך, אני חושב: "הבחור שגנב לי 10 שקל עכשיו מציל אותי, זה משוגע." במוסך, החבר שלו בודק, אומר: "אלטרנטור שבור, צריך חדש, 500 שקל." אני מסכים, הם מתקנים מהר – חצי שעה, ואני משלם. המוכר מחכה איתי, מציע לי פלאפל נוסף חינם: "קח, על חשבוני, כדי שלא תרעב." אני לוקח, יושבים על ספסל ליד המוסך, אוכלים – הפלאפל חם, טעים, עם טחינה שזולגת. "שמע," אני אומר, "קודם, עם העודף, נתת לי 10 במקום 20." הוא מסתכל עליי, צוחק בקול: "אה, כן, טעות, סליחה. הייתי עייף, הרבה לקוחות. אבל עכשיו החזרתי, נכון? חסכתי לך גרר, 200 שקל." אני צוחק: "כן, עסקה טובה." אנחנו מדברים – שמו אברהם, חי בטבריה 40 שנה, מוכר פלאפל כי "זה מה שאני יודע, ופה בטבריה אוהבים אוכל רחוב." הוא מספר על המשפחה, ילדים, נכדים, "החיים קשים, אבל עם חיוך עוברים."
זה היה רגע כזה, מצחיק ומחמם – איבדתי 10 שקל, אבל זכיתי בעזרה גדולה, בפלאפל חינם, בשיחה נחמדה. למדתי: לסלוח על טעויות קטנות, כי לפעמים זה חוזר אליך בגדול. טבריה, עם הכנרת והשמש, נראתה לי פתאום ידידותית יותר. בסוף, נפרדנו בלחיצת יד, אני נוסע הביתה, חושב: "יום מטורף, אבל טוב."
טוב, אז שם אנחנו יושבים על הספסל ליד המוסך, אוכלים את הפלאפל החם הזה שמטפטף טחינה בכל מקום, ואברהם, המוכר עם הזקן האפור והחיוך הרחב, צוחק בקול: "אתה רואה, אחי? 10 שקל זה כלום, אבל עזרה – זה שווה אלף." אני צוחק איתו, כי זה נכון – איבדתי 10 שקל בהונאה קטנה, אבל הוא חסך לי מאות על גרר ותיקון, ועוד נתן לי פלאפל חינם. "כן," אני אומר, "אתה צודק, אבל בפעם הבאה תיתן עודף נכון, הא?" הוא טופח לי על הכתף: "מבטיח, אבל תבוא שוב, הפלאפל שלי הכי טוב בטבריה." אנחנו ממשיכים לאכול, השמש שוקעת לאט מעל הכנרת, צבעים כתומים משתקפים במים, והאווירה – וואלה, נעימה, כמו פיקניק עם חבר ותיק, לא עם זר שקודם כעסתי עליו. הוא מספר לי על טבריה – "פה הכל ישן, אבל החיים זורמים כמו המים בכנרת. תיירים באים, הולכים, אבל אנחנו נשארים, מרוויחים איך שאפשר." אני שואל: "לא קשה למכור פלאפל כל יום?" הוא מניד ראש: "קשה, אבל אני אוהב את זה – לראות פרצופים, לשמוע סיפורים, כמו שלך עכשיו."
אני מספר לו על הטיול שלי – איך יצאתי מתל אביב כדי לברוח מהפקקים והלחץ, חשבתי על יום רגוע ליד הכנרת, אבל קיבלתי הונאה, תקלה באוטו, ועכשיו יושב כאן איתו. "זה החיים," הוא אומר, "תמיד טוויסטים, כמו בפלאפל – לפעמים חריף, לפעמים מתוק." אני צוחק, כי זה נכון – היום התחיל טוב, הפך לרע עם ה-10 שקל, גרוע יותר עם האוטו, אבל הסתיים בטוב עם עזרה וערב נחמד. אנחנו מדברים על משפחה – לו יש ארבעה ילדים, שני נכדים, "הם באים לעזור בדוכן לפעמים, לומדים את המקצוע." אני מספר על שלי, אין לי ילדים עדיין, אבל חולם על משפחה, "אבל בעיר הגדולה הכל יקר, קשה." הוא מהנהן: "כן, אבל תמצא דרך, כמו שאני מצאתי – פלאפל פשוט, אבל עם אהבה." זה היה רגע כזה, פשוט אבל עמוק – יושבים שם, אוכלים, השמש שוקעת, והכנרת מנצנצת מרחוק.
המוסך גומר את התיקון, הבחור שם אומר: "מוכן, אלטרנטור חדש, תסע בזהירות." אני משלם, מודה, ואברהם קם: "טוב, אני הולך הביתה, המשפחה מחכה." אני לוחץ לו יד: "תודה על הכל, אחי. בלייך הייתי תקוע כאן כל הלילה." הוא צוחק: "בכיף, ותבוא מחר, פלאפל על חשבוני." אני נכנס לאוטו, מתניע – עובד כמו חדש – ונוסע לאט לכיוון הכנרת, מוצא מקום חניה, יושב על ספסל, מסתכל על המים. השקט כאן מדהים, אחרי היום המטורף – הונאה קטנה, תקלה גדולה, עזרה מפתיעה. אני חושב על אברהם – הוא לא גנב רע, סתם בחור שמנסה להסתדר, טעה או ניסה להרוויח קצת, אבל כשהיה צריך, עזר בלי לשאול. זה גורם לי להרגיש טיפש על הכעס – 10 שקל, מה זה? כלום, לעומת עזרה כזאת.
השמש שוקעת לגמרי, הכוכבים מתחילים להופיע, ואני קם, נוסע הביתה – הדרך חשוכה, אבל המוח מלא במחשבות. אני מדליק רדיו, שומע שיר ישן של עפרה חזה, חושב: "איזה יום הזוי." איבדתי 10 שקל, אבל זכיתי בעזרה, בפלאפל חינם, בסיפור טוב. למדתי משהו – לסלוח על טעויות קטנות, כי העולם מסתובב, ומה שנתת חוזר. אם לא הייתי כועס בשקט, אולי לא הייתי מקבל את העזרה. טבריה, עם הכנרת והאנשים הפשוטים, נראתה לי פתאום כמו מקום של לקחים. בסוף, הגעתי הביתה מאוחר, נפלתי למיטה, ישנתי כמו תינוק. למחרת, סיפרתי לחברים – הם צחקו: "אתה תמיד נופל להרפתקאות." כן, אבל זו הייתה טובה. אם אתם בטבריה, תאכלו פלאפל, אבל תבדקו עודף – ואם תתקעו, תחפשו את אברהם.
עכשיו, כשאני כותב את זה, אני צוחק לעצמי – אני, ההרפתקן העירוני, נדפק על 10 שקל, אבל ניצל בזכות זה. אולי זה גורל, אולי מזל, אבל זה לימד אותי: אל תכעס על קטנות, סלח, ותראה איך זה חוזר. טבריה, תודה על ההונאה וההצלה. בפעם הבאה, אבוא עם עודף נכון – ואולי אעזור למישהו בעצמי.
