טוב, בואו נדבר על הלילה ההוא בנתניה, כי זה היה אחד מאותם לילות שמתחילים כמו יום חרא ומסתיימים כמו פורנו זול אבל אמיתי. אני, הבחור בן 27 שתקוע בשגרה של עבודה-בית-עבודה בתל אביב, החלטתי לשבור את זה. היה לי יום רע – הבוס צעק עליי בגלל פרויקט מפגר, הפקקים הרגו אותי, והדירה הריקה חיכתה לי כמו בית קברות. אז אמרתי לעצמי: "לעזאזל, אני נוסע לנתניה, ליד הים, אולי אמצא משהו שיעיר אותי." לקחתי את האוטו, נסעתי צפונה, מוזיקה חזקה ברדיו, מנסה לשכוח את כל הבלאגן. הגעתי לנתניה בערב, השמש שוקעת, החוף מלא באנשים שנהנים מהחיים, ואני מסתובב כמו זומבי.
הלכתי לאורך הטיילת, רואה בחורות, זוגות, אבל אני מחפש משהו מהיר, ללא מחויבות. פתאום, ליד אחד הספסלים, אני רואה אותה – ברזילאית, אין ספק. עור שזוף כמו שוקולד, שיער שחור גלי עד התחת, ותנועות כאילו היא רוקדת סמבה כל הזמן. היא עומדת שם, מדברת בטלפון בפורטוגזית, צוחקת בקול רם, והגוף שלה – וואו, עקומות כמו כביש הררי. אני מתקרב, מנסה להיראות קול, אומר "היי, את נראית כמו מישהי שיודעת ליהנות." היא מסתכלת עליי, מחייכת עם שיניים לבנות, ועונה בעברית שבורה: "כן, אני ליהנות. אתה רוצה?" אני מהנהן, אנחנו מדברים קצת – היא אומרת שהיא מריו דה ז'ניירו, כאן כמה חודשים, עובדת בליווי כדי להרוויח כסף לטיולים. אני לא שואל יותר מדי, כי מי צריך סיפורי חיים? אני מציע לה ללכת למקום שקט, היא מסכימה, ואנחנו הולכים למוטל קרוב, אחד מאלה עם חדרים לפי שעה, נקי אבל לא מפונפן.
נכנסים לחדר, האווירה כבר חמה – היא זורקת את התיק שלה, מתחילה להתפשט לאט, כאילו מופע פרטי. אני מסתכל עליה, הגוף שלה מושלם – חזה גדול, טבעי, מותניים צרות, תחת עגול שגורם לך לרצות לנגוס. היא צוחקת: "מה, אתה ביישן?" אני צוחק חזרה, מושך אותה אליי, מנשק אותה חזק. השפתיים שלה רכות, טעם של מנטה ומשהו אקזוטי. אנחנו מתנשקים, ידיים בכל מקום, והיא לוחשת: "בוא, מקלחת ראשון." אני מסכים, כי למה לא? נכנסים למקלחת, המים חמים זורמים, והיא מתחילה לשטוף אותי, סבון בכל מקום, ידיים חלקלקות על הגוף שלי. אני מרגיש את הזין שלי קשה כמו אבן, והיא צוחקת, לוקחת אותו ביד, מלטפת לאט. "גדול," היא אומרת, ואני מחייך כמו אידיוט.
המקלחת הופכת לפרועה – היא יורדת על הברכיים, לוקחת אותי לפה, מוצצת חזק, עם לשון שמשחקת. אני אוחז בשיער שלה, דוחף קצת, והיא גונחת, אוהבת את זה. המים זורמים עלינו, חם ולח, ואני כמעט גומר שם, אבל אני עוצר אותה, מרים אותה, מנשק את הצוואר שלה, יורד למטה. היא פושקת רגליים, אני מלקק אותה, טעם מתוק, היא צועקת בפורטוגזית: "אי, פאי! מאיס!" אני לא מבין הכל, אבל זה מחרמן אותי יותר. אנחנו יוצאים מהמקלחת רטובים, נופלים על הרצפה – אין זמן למיטה. אני עליה, דוחף חזק, היא צורחת, ציפורניים בגב שלי. הסקס פרוע, כמו חיות – היא רוכבת עליי, קופצת, החזה שלה רוקד, ואני תופס אותו, מוצץ פטמות כהות.
אנחנו משנים תנוחות – דוגי על הרצפה, היא צועקת עוד בפורטוגזית, מילים כמו "פודה" ו"גוסטוזו" שגורמות לי להרגיש כמו כוכב פורנו. אני דופק אותה חזק, היא גונחת, רוטטת, גומרת פעמיים, ואני מחזיק מעמד, רוצה להאריך. בסוף, אני גומר בתוכה – עם קונדום, כמובן, אני לא טיפש – והיא צוחקת, מנשקת אותי. אנחנו שוכבים על הרצפה, נושמים כבד, והיא אומרת: "וואו, אתה טוב." אני צוחק: "את יותר." דיברנו קצת – היא סיפרה על ברזיל, החופים, המסיבות, ואני סיפרתי על היום הרע שלי. "עכשיו טוב?" היא שואלת, ואני אומר כן, לגמרי.
זה נשאר פיזי, אין רגשות, סתם שחרור. יצאתי משם מרוקן, אבל מרוצה – שווה את הנסיעה מהמרכז. הלילה שבר לי את השגרה, כמו סערה טובה. אם אתם בנתניה, תחפשו ברזילאיות – הן יודעות.
טוב, אז שם אנחנו שוכבים על הרצפה במוטל, רטובים מהמקלחת, נושמים כמו אחרי מרתון, והיא, הברזילאית הזאת עם העיניים הכהות והחיוך השובב, מסתכלת עליי ואומרת: "עוד סיבוב?" אני צוחק, כי אני מרוקן אבל עדיין חרמן ממנה, אז אני מהנהן ומתגלגל מעליה שוב. הפעם זה איטי יותר, לא פרוע כמו קודם – אני מנשק אותה לאט, יורד למטה, מלקק את הבטן השזופה שלה, יורד נמוך יותר, והיא גונחת, אוחזת בשיער שלי. "סים, מאיס," היא לוחשת בפורטוגזית, ואני ממשיך, מרגיש איך היא רוטטת שוב. היא מושכת אותי למעלה, רוכבת עליי לאט, מתנדנדת כמו בגלים, החזה שלה נוגע בפנים שלי, ואני מוצץ, נושך קלות, גורם לה לצעוק. זה היה רגע כזה, אינטימי אבל עדיין פיזי, בלי רגשות עמוקים – סתם גופים שמתחברים.
אחרי זה, אנחנו קמים, מתייבשים עם מגבות דקות מהמוטל, והיא הולכת להדליק סיגריה ליד החלון. אני מסתכל עליה, עירומה, עומדת שם עם הגב אליי, התחת העגול הזה מואר באור הרחוב. "את יפה," אני אומר, והיא מסתובבת, צוחקת: "אתה מתוק, אבל זה עבודה." אני יודע, אבל זה לא מפריע – זה מה שרציתי, שחרור מהיר. אנחנו מדברים קצת יותר – היא מספרת על ריו, איך היא רוקדת בקרנבל, לובשת תחפושות קטנות, רוקדת כל הלילה. "שם, סקס זה חלק מהחיים," היא אומרת, "לא כמו פה, הכל סודי." אני צוחק, מספר לה על תל אביב, המסיבות, אבל איך הכל לחוץ, עבודה, כסף. "את צריכה לבוא," אני אומר, והיא מנידה ראש: "אולי, אם תשלם." זה היה מצחיק, אבל אמיתי – הכל עסקה.
אבל אז, טוויסט קטן: היא שואלת אם אני רוצה לנסות משהו "ברזילאי". אני מהסס, אבל סקרן, אז היא מושיטה יד לתיק שלה, מוציאה שמן עיסוי קטן, ריח של קוקוס. "שכב," היא אומרת, ואני שוכב על הבטן על המיטה. היא יושבת עליי, מורחת שמן, מעסה את הגב, הכתפיים, יורדת למטה. זה מרגיש טוב, מקצועי, אבל אז הידיים שלה הופכות שובבות – היא מלטפת את התחת, מחליקה פנימה, משחקת. אני מתהפך, והיא ממשיכה, מורחת שמן על הזין שלי, מלטפת לאט, כאילו רוקדת עם הידיים. "זה סמבה," היא צוחקת, ואני גונח, זה מחרמן אותי שוב. היא עולה עליי, שוב סקס, הפעם חלקלק מהשמן, גופים מחליקים, צלילים רטובים. היא צועקת חזק יותר, "פאי, פאי!" ואני דוחף עמוק, מרגיש איך היא סוחטת אותי. גמרנו יחד, צועקים, צוחקים.
אחרי זה, שתקנו קצת, שוכבים במיטה, היא על החזה שלי, מציירת עם האצבע. "אתה נחמד," היא אומרת, "רובם רק באים ויוצאים." אני שואל למה היא כאן, והיא אומרת: "כסף, לטייל. ברזיל קשה עכשיו." אני לא לוחץ, כי זה לא עסקי, אבל זה גורם לי לחשוב – היא לא סתם בובה, יש לה חיים. אבל היי, אני לא פסיכולוג, אני כאן בשביל הסקס. קמנו, התלבשנו, אני משלם לה – סכום נדיב, כי היא הרוויחה – והיא מנשקת אותי על הלחי: "תחזור, אה?" אני מחייך, יוצא לרחוב, האוויר קריר ליד הים, גלים נשמעים מרחוק.
בדרך חזרה לתל אביב, אני נוסע לאט, מוזיקה שקטה, חושב על הלילה. זה שבר לי את השגרה, כמו סערה שמנקה את האוויר. היום הרע נשכח, נשאר רק זיכרון של גוף חם, צעקות בפורטוגזית, ריח של שמן קוקוס. שווה את הנסיעה, בהחלט – נתניה לא רחוקה, והברזילאיות האלה, וואו, הן מביאות אש. אם אתם תקועים, נסו – אבל תזכרו, זה פיזי, אל תיפלו לרגשות. אני הגעתי הביתה, נפלתי למיטה, ישנתי כמו תינוק. למחרת, העבודה נראתה פחות גרועה, כי היה לי סוד קטן. כן, זה היה לילה סוער.
טוב, אז אחרי הלילה ההוא, אני יוצא מהמוטל, הרחובות של נתניה שקטים, רוח מהים נושבת, ואני מרגיש כמו אחרי אימון טוב – עייף אבל מרוצה. היא נשארה בחדר, אמרה "ביי, מתוק" עם חיוך, ואני הלכתי לאוטו, מנסה לא להסתכל אחורה. בדרך חזרה לתל אביב, הכביש ריק, רק אורות של מכוניות מרחוק, ואני חושב על כל הסיפור. זה התחיל כרעיון מטופש לשבור שגרה, והנה, זה עבד – שכחתי את הבוס, את הפרויקט, את הדירה הריקה. במקום זה, נשאר לי זיכרון של גוף חם, צעקות בפורטוגזית, ריח של שמן קוקוס ושל סקס. אבל היי, בואו נהיה כנים – זה לא אהבה, זה לא סיפור רומנטי. זה היה עסקה, כסף תמורת שעה של שכחה, ואני בסדר עם זה. בעולם שלי, עם כל הלחץ, לפעמים צריך משהו פשוט, פיזי, בלי דרמות.
אני מדליק סיגריה באוטו – כן, אני מעשן כשאני חושב – ומנסה להיזכר בפרטים. איך היא נראתה כשהתפשטה, העור השזוף ההוא, כמו חוף ברזילאי בעצמו. איך במקלחת, המים זרמו והידיים שלה היו בכל מקום, חלקלקות, מחרמנות. הסקס על הרצפה – פרוע, כמו חיות, ציפורניים, צעקות. ואז העיסוי, השמן, הסיבוב השני האיטי יותר, עם הריקוד שלה עליי. היא ידעה מה היא עושה, מקצוענית, אבל עם נגיעה אישית, כאילו נהנתה גם. בפורטוגזית היא צעקה מילים שלא הבנתי, אבל זה רק הוסיף – כמו סרט זר בלי כתוביות, אתה מרגיש את האנרגיה. אני צוחק לעצמי באוטו, כי זה נשמע כמו קלישאה, אבל זה אמיתי. נתניה, מי חשב? לא תל אביב עם המועדונים, לא חיפה – סתם עיר חוף קטנה, אבל מצאתי שם אש.
פתאום, בפקק קטן ליד הרצליה, אני פותח את הטלפון, רואה הודעות מהעבודה – "איפה אתה? צריך תשובה." אני מתעלם, כי עכשיו אני לא שם. אני חושב עליה – מה הסיפור שלה? היא אמרה על ריו, קרנבל, אבל בטח יש יותר – למה היא כאן, עושה את זה? כסף, טיולים, אבל אולי בעיות בבית. אני לא יודע, ולא רוצה לדעת – זה הורס את הקסם. אם הייתי שואל יותר, זה היה הופך לטיפול, ואני לא פסיכולוג. אני סתם בחור שצריך שחרור, והיא סיפקה. שילמתי טוב, היא חייכה, כולם מרוצים. זה העולם – עסקאות, גופים, רגעים. אין כאן מוסר, סתם חיים.
כשאני מגיע הביתה, הדירה חשוכה, אני מדליק אור, זורק את המפתחות, מתיישב על הספה עם בירה קרה. אני פותח טלוויזיה, אבל לא רואה – המוח רץ על הלילה. איך היא רכבה עליי, קופצת, החזה רוקד, ידיים על החזה שלי. איך גמרנו יחד, צוחקים, רטובים משמן. זה היה לוהט, סוער, כמו סופה שמנקה הכל. השגרה נשברה, לפחות ללילה אחד. למחרת, אני קם, הולך לעבודה, אבל עם חיוך קטן – סוד. הבוס צועק שוב, אבל אני חושב עליה, וזה עובר. אולי אחזור לנתניה, אולי אמצא אחרת – ברזילאית, רוסיה, מה שיהיה. זה לא התמכרות, סתם דרך להתמודד.
אבל בואו נוסיף קצת אירוניה – אני, הבחור הרגיל, נוסע שעה כדי למצוא משהו שיש לי מתחת לאף בתל אביב. למה נתניה? כי שם זה מרגיש כמו חופשה, ליד הים, רחוק מהשגרה. והיא, עם המבטא, הריקוד – זה הוסיף תבלין. אם זה היה ישראלית רגילה, אולי פחות מרגש. הברזילאיות האלה מביאות אש, תנועות, אנרגיה. שווה את הנסיעה, את הכסף, את העייפות. יצאתי מרוקן, אבל מלא – מלא זיכרונות, מלא תחושה של חיים. אם אתם קוראים את זה ותקועים בשגרה, נסו – אבל תזכרו, זה פיזי, אל תחפשו יותר. אני למדתי: לפעמים, סערה קטנה משנה הכל.
עכשיו, כמה ימים אחרי, אני עדיין חושב על זה. שלחתי הודעה למספר שלה – כן, החלפנו, למה לא? – "היה כיף, מתי שוב?" היא ענתה: "מתי שתרצה, מתוק." זה גורם לי לצחוק, כי זה כל כך פשוט. אין משחקים, אין דרמות – סתם עסקה. בעולם של דייטים מסובכים, אפליקציות, זה רענן. אז כן, הלילה הסוער עם הברזילאית חמה שבר לי את השגרה, והייתי עושה את זה שוב. נתניה, תודה – את לא רק חוף, את גם אש. ולי, זה בדיוק מה שהייתי צריך.
